הנוער בפארקים. בעצם למה לא?
שמעתי השבוע ברדיו קול הים האדום את רוני יופה מראיין נציגת סיירת הורים בנוגע לאירועי יום שישי.
הדוברת ציינה שבפארקים היו הרבה בני ובנות נוער. היא גם ציינה עליה בכמות בני הנוער לעומת שבועות קודמים.
כעיקרון השיח בדבר "הנוער בפארקים" לא היה חיובי. הדוברת ציינה שלא נמצא אלכוהול אבל היו הרבה בני נוער בפארקים.
גם הדוברת וגם המראיין הסכימו שהסיבה לנוער בפארקים היא שאין מקומות בילוי לנוער באילת.
(בנקודה זו, למען השקיפות אציין שאני עצמי חבר וותיק בסיירת ההורים של אילת).
לטעמי, יש מספר הנחות יסוד שגויות ביחס לנוער בכלל ובאילת בפרט. במאמרים הבאים אפרוס הנחות אלו ואציע הסתכלות אחרת על הנושא.
ההנחה שאדון בה היום:
הנוער בפארקים כי אין מקומות בילוי לנוער באילת.
מבחינתי, הנחה זו שגויה. ראשית, מבדיקה שעשיתי ברשויות אחרות כמו תל אביב, רמת גן ועוד, מסתבר שגם שם אין פעילויות לנוער בימי שישי. גם שם הנוער נפגש ברחוב, בפארקים, בבתי קפה , בבתים ועוד. למשל שכונת יוקרה כמו רמת אפעל ששייכת לרמת גן, במרכזה יש שני פארקים ובני הנוער מתרכזים שם. גם שם יש בעיות של רעש ואלכוהול. כך גם ברמת אביב ג' ליד הקאנטרי קלאב, רמת חן ועוד.
לפני שנים לא רבות, ארגנה עיריית אילת מסיבות נוער בתדירויות שונות. בתחילה הנוער בא ולאחר מיכן הפסיק. למה? כי פעילות נוער שמאורגנת ע"י הממסד נתפסת כ "מאורגנת מידי". צריך להבין, כפי שכתבתי במאמר קודם, גיל ההתבגרות הוא גיל מרידה בממסד ולכן הנוער ידיר את רגליו ממקומות כאלה. הנוער לא יבוא, בטח לא באופן קבוע למסיבות שיש בהן מבוגרים או ממסד שמפקח, "זה משעמם, זה לא כיף", ילד שילך ייתפס כ "חנון"
בעלי מועדונים מעדיפים מסיבות למבוגרים כי ההכנסה ממסיבה של מבוגרים כולל אלכוהול גבוהה בהרבה ממסיבות נוער עם סכומי כסף מוגבלים וללא אלכוהול.
בואו נחשוב רגע, מה אנחנו, המבוגרים, עשינו כשהיינו בני נוער? איפה בילינו?
• מסיבות בבתים
• חוף הים או ברחוב
• תנועת הנוער
• סרט
אלו הפעילויות העיקריות בהן עסקנו בימי שישי. ובכן, גם היום יש נוער שנפגש בבתים. נכון, יש לדון ברמת הפיקוח ההורי על מה שקורה בבית.
חוף הים, פארקים, על זה דיברנו.
סרטים – באופן כללי הנוער הולך היום פחות לסרטים בגלל היכול שלו לצפות בסרטים אלו בבית על מסך המחשב. בכל מקרה, יש עדין בני נוער שמגיעים לקולנוע.
תנועות הנוער – גם היום, כאן באילת יש לנו תנועות נוער נהדרות שפועלות. הפעילות להוער בימי שישי בערב היא לא בכל שבוע אבל היא קוראת.
בקיצור, אין הבדל גדול. אנחנו הסתובבנו בחוץ וכך גם הם.
אנחנו עשינו שטויות - וכך גם בני הנוער היום.
ההבדל הגדול היה לא בפארק, לא ברחוב ולא בחוף. ההבדל הגדול היה בבית. המטען שאתו יצאנו מהבית. ההבדל נבע ממספר גורמים:
הפיקוח של ההורים שלנו על לאן יצאנו, עם מי אנחנו מבלים, מה אנחנו הולכים לעשות ושעת חזרה.
גם התגובות של ההורים שלנו להתנהגויות לא מקובלות השפיע. הסמכות ההורית עבדה.
גורם נוסף היה הקהילתיות בחברה, כלומר, לא היו סודות, כולם ידעו הכל , לא הסתירו, הורים לא התביישו לספר על מעללי ילדיהם להורים אחרים והורים לא פחדו לספר להורים אחרים אם שמעו משהו על ילדם. ההורים היו חטיבה אחת מלוכדת.
יש משפט אפריקאי שאומר: " צריך כפר שלם כדי לגדל ילד". אנחנו , ההורים של היום עזבנו את הכפר, עברנו לבתים והקפנו את עצמינו בחומה. חשבנו שהחומה תגן עלינו. בפועל היא בודדה אותנו וניתקה אותנו מהקהילה, אותה קהילה שנותנת כוח לתא המשפחתי בדיוק כפי שהיא מתקיימת מאותו תא ממש.
מה לעשות?
ברמה העירונית, קהילתית, אני לא הייתי משנה דבר. אין פסול בילדים ונוער בפארקים. מה שצריך זה להגביר את הנוכחות במקום. הורים יקרים, זה הזמן והמקום לפנות ולהצטרף לסיירת ההורים. דבר ידוע הוא שהיכן שיש נוכחות מבוגר "החשק" לעשות שטויות יורד. הנוכחות לא צריכה להפריע לבני הנוער, ההורים "פשוט שם" לא מדברים, לא מחנכים פשוט נוכחים.
ברמה ההורית בבית – ראשית, כאשר הילד שלכם יוצא, שאלו לאן, אם מי, מה התכנית ומתי הוא חוזר. על תשאירו את זה פתוח. בקשו מהילד שכשיחזור הביתה יאיר אתכם ויגיד לכם שחזר, הסבירו לו שעד שהוא לא מודיע על חזרתו שנתכם קלה וזה עוזר. כאשר הוא יאיר אתכם, העיפו מבט כלל על מצבו.
אם הוא לא העיר אתכם, בבוק כשתקומו (וזה יהיה ככל הנראה לפניו) כנסו לחדר, העיפו עליו מבט. המבט הכללי הזה יגלה לכם המון.
אם הילד מארח חברים בבית הקפידו שלא יהיה אלכוהול. אם אתם נוסעים ומשאירים "בית ריק" קחו לשיחה את המתבגרים בבית והבהירו להם מה מותר ומה אסור. צלצלו אל הילד בשעות הערב המאוחרות ובמידה ועולה החשש שבבית קורים דברים לא רצויים , אל תהססו לבקש משכן או חבר לבדוק מה קורה בבית (קהילתיות, זוכרים?)
הדבר הכי קל להורה הוא להגיד: "אני סומך על הבן/בת שלי" זכרו דבר אחד, בגיל ההתבגרות הילדים שלנו משתנים מהקצה לקצה ולכן חשוב להיות עם האצבע על הדופק.
